<h1>גליון התוספות</h1>
<h2>דף ב:</h2>
תוד"ה מראות. ואומר רבינו תם דשפיר גרסינן שתים, [כי] ממראה יאמר מראות, כמו מן מעלה מעלות. ומַרְא0ה לשון נקבה כדכתיב היא המראה הגדולה אשר ראיתי. ובדניאל ואראה את הַמַרְא0ה הגדולה הזאת. אבל ממַרְאֶה יאמר מראים, כאשר יאמר ממעשה מעשים. ובזבחים גרסינן שלשים ושש, שבעים ושתים.
<h2>דף ג.</h2>
תוד"ה בר. והא איכא הא דתניא בפרק במה אשה וכו'. קצת היה נראה דלא חשיב שמואל ההיא דבמה אשה משום [דקאמר התם כי] קאי אדרבי מאיר [דאמר] חייבת חטאת קאמר איהו פטור אבל אסור. וצריך עיון בהני תלת אי קאי בשום חד מינייהו אפלוגתא.
תוד"ה עקירת גופו כעקירת חפץ כו'. ק"ל אמאי לא פשיט ממתניתין כו' דעקירת גופו כעקירת חפץ דמיא. ולרשב"א שמחלק בין עקירה להנחה לק"מ, כ"כ בתוספות. ומ"מ ק"ל לפירוש הקונטרס כיון דהויא הנחה אע"ג דלא הניח ע"ג קרקע, אפילו הוציא ידו מלאה לחוץ או לפנים יתחייב. אלא ודאי דוקא כשידו ברשות אחרת לא הויא הנחה כדפירש ר"י משום דבתר גופו גרירא. ולר"י דלא מחלק בין עקירה להנחה ק"ל כי היכי דהנחת בעה"ב שהוא וידו ברשות אחת הויא הנחה [הכי נמי עקירתו עקירה]. וצ"ל דגבי הנחה מודה הקונטרס דיש חילוק אבל בעקירה חשיב טפי אפילו הויא ידו ברשות שהוא שם לא הויא עקירה [ס"א לא הוי פטור] כיון שלא נח ע"ג קרקע.
<h2>דף ג:</h2>
תוד"ה היה טעון. דאי הוה נקט טוען עצמו משחשיכה ועמד לפוש לא הוה משמע מידי דאפילו אי עקירת והנחת גופו לא הויא עקירה והנחה חייב משום עקירה ראשונה. אי הוה נקט משחשיכה לא הוה אתי שפיר, דפשיטא דחייב ממה נפשך, דאי הנחת גופו הויא הנחה, אם כן עקירה דבתר הכי הויא עקירה, ואי לא הויא עקירת גופו עקירה לא הויא נמי הנחת גופו הנחה וחייב משום עקירה ראשונה.
תוד"ה ואיבעית אימא לעולם לא תיפשוט. ולרשב"א נראה דשפיר גרסינן. ולרשב"א י"ל דאי הוה משני איפכא ליכא למיפשט דהתירו, דשאני הכא דליכא איסור בהחזרה כדפירשתי, ולהכי קאמר מדלא משני איפכא. ולמסקנה נמי דבמזיד מיבעיא ליה ליכא למיפשט ממאי דבשוגג התירו. אבל ממאי דבשוגג לא התירו פשיט מכל שכן. אחרון שמעתי מהר"ח.
<h2>דף ד.</h2>
תוד"ה קודם. ביטלו ולא ביטלו. לא עבר אא"כ עבר לעשה כגון שמשבר כנפיה מיד או שישחטנה, אבל [אם] יקחנה וישמרנה לא מיחייב מלקות דהויא התראת ספק. תוד"ה אבל למטה מי'. לא חשיב כמוציא מאויר רשות היחיד. דמאחר שנכנס החפץ לתוך ידו אינו כמונח ברשות היחיד. שם תוד"ה אבל. א"כ ההיא ברייתא מני. ואור"י דמכל מקום מיבעיא ליה לרבה הכי דמסתבר לאוקמי הך ברייתא דלא כחד, כדי להעמיד משנתינו דפשט ככולי עלמא.
<h2>דף ד:</h2>
ורבנן סברי לא ילפינן זורק ממושיט. שאלו החצרות דבוקות לר"ה מאחוריהן ואין ר"ה מפסקת כי אם כנגד החצר. אבל הכא שאחורי אותה החצר סמוכה לר"ה אחרת, בכה"ג לא מיחייב מושיט, שאין זה כענין עגלות שבמשכן שהיו פתוחות לגמרי לר"ה.
תוד"ה אלא אמר רב יוסף, בסוף הדבור. וה"ק ר"מ, דידו חשובה כארבעה על ארבעה היכא דאחשבה לידיה. אבל בשאר דברים לא הוה אמרינן הכי, אלא דוקא בידו. תוד"ה באילן. ומתוך פירושם נמי משמע דהוה מצי נמי לאוקמי אפילו כל האילן ברשות הרבים, ופליגי אי חשיב על הנוף מקום ארבעה אי לאו. וזה אי אפשר. סד"ה באילן אי סברי כר' יוסי ב"ר יהודה. ולא משום דסבירי כרבי יוסי בר' יהודה דאמר נעץ קנה בר"ה ובראשו טרסקל וכו', דהא כיון דגדיים בוקעין תחתיו לא אמרינן גוד אחית. אלא הכא מיירי דאין בוקעין תחתיו, כגון שסמכו את הענף למטה ביתידות, או לא יוכלו הגדיים לעבור תחתיו.
<h2>דף ה.</h2>
תוד"ה כאן למטה מעשרה. הרי"ך אומר בשם מהר"ם, ס"ד דמתניתין איירי למעלה מעשרה ושולי הכלכלה למטה מעשרה, דלרבנן דלית להו גוד אחית הוי שולי כלכלה רשות הרבים. צ"ע.
<h2>דף ה:</h2>
בכותל משופע. וש"מ אפילו אין רבים מכתפין עליו הוי אויר רשות הרבים, כדאמרינן למטה מעשרה טפחים כזורק בארץ. גיליון.
סד"ה אגוז. וכן אם נוטל מכלי אחד ונותן לכלי אחר בשעה שמחלקו א"צ אח"כ הנחה. גיליון.
<h2>דף ו.</h2>
סד"ה יתר. ולא בעי למימר דזו היא רשות היחיד למעוטי דרבנן דאם היתה ר"ה מפסקת וכו'. וזו היא ר"ה למעוטי אידך (דר' יהודה) [דרבנן], דכיון שיש לו שתי מחיצות דלא הוי ר"ה, דלחי וקורה משום מחיצה, דאין סברא לומר לחי וקורה משום מחיצה. ועוד דניחא ליה לאוקמה כרבנן. גיליון.
<h2>דף ז.</h2>
תוד"ה וטח, בסופו. מיהו בהא איכא למימר דמפרש ריב"א דלא חשיבא ראיית הארץ הנחה כיון דלא נעקר מידו, דכל זמן שהוא בידו לא נעשית אלא עקירה. ותופסת עד עשרה. איכא לאוקמי אפילו בדבר מסויים, דקאי בכרמלית. ולא דמי לעמוד בר"ה, דבכרמלית מצא מין את מינו וניעור, כדאמרינן בפ"ק דעירובין. גיליון.
<h2>דף ז:</h2>
כדאמרינן התם וכו' שכנגד הנקב. אבל הכא לא קפדינן אסמיכת, רק שיהא מוקף מחיצות. גיליון מתוספות שאנץ. ע"כ. נוכל לומר דהכא יש מחיצות גבוהות עשרה מבחוץ וא"צ לצרף הגידוד. אלא דאין אויר עשרה. וכשחקק ארבעה איכא אויר עשרה במקום אחד הוי רשות היחיד. אבל בסוכה איירי שאין המחיצות עשרה אלא אם הגידוד, וביותר משלשה לא מצטרף. ורשב"א תולה בשניהם. תוד"ה והלכה ונחה בחור כל שהו. ואצ"ל כפרש"י וכו'. נ"ב גיליון, אבל ממש בחור כל שהו אפילו ר"מ מודה דל"א חוקקין להשלים. עד כאן. וכתוב עוד בגיליון, החור הוי רשות היחיד הואיל והוא מפולש לתוך רשות היחיד ע"כ. וכן משמע בירוש' דגרסינן התם על דעתיה דר' מאיר בין יש שם' ד' בין אין שם ד' [רואין] את הכותל כגמום. לשון גמום משמע שהוא רחב מצד אחד ארבעה. ואנו עושים כאילו נגמם מעבר [אל עבר]. זרק ונח ע"ג זיז כ"ש. וה"נ יכול מיירי רבי בזיז היוצא מן הכותל לר"ה שגבוה עשרה ורחב ארבעה, דהוי רשות היחיד, כמו טרסקל שע"ג קנה לר' יוסי בר' יהודה, אע"ג דגדיים בוקעין תחתיו.
תוד"ה ואם חקק. וכשהרחיק דפנות הסכך מן הכותל ג' טפחים פסול, דאין אלו דפנות של סכך, אבל גבי שבת אם היו המחיצות רחוקות הרבה מן התקרה פשיטא שהיא רשות היחיד.
<h2>דף ח.</h2>
תוד"ה אמר אביי. תימה לר"י דטפי ניחא (ליה) למימר דפליגי בדרב חסדא וכו'. איכא למימר דרב חסדא לא יפרש פלוגתייהו בחוקקין. אלא יפרש טעמיה דרבי מאיר משום דלא בעי מקום ארבעה. אך אם כן הוה ליה למימר דרבי ורבנן נמי פליגי, כרב חסדא. ולא הוה ליה לאביי לאוקומי פלוגתייהו במילתא אחריתא, כיון דבלאו הכי אשכחן רבי מאיר ורבנן דפליגי בהא. בסה"ד אמר אביי. דליכא למימר ביתא כמאן דמליא דמיא, דהא אפילו היה הבית מלא עפר עד החור אינו חשוב מונח במקום ארבעה, כי החור אין בו ארבעה אלא בעובי הכותל, ולרוחבו לא יהא בו ארבעה אפילו יגביה קרקעית רשות הרבים עד החור. מפי רבי. תוספות רבינו יהודה שיר ליאון.
אבל קשה אמאי לא מוקי אביי באילן העומד כולו ברשות הרבים ויש בעיקרו ארבעה, דרבי סבר שדי נופו בתר עיקרו וחשיב מקום ארבעה, ולרבנן לא הוי מקום ארבעה, דברשות הרבים מודה רב חסדא דבעינן מקום ארבעה, דברשות היחיד דוקא קאמר, כדקאמר ברשות היחיד דכולי עלמא לא פליגי כדרב חסדא. וי"ל שברשות הרבים לא מצי לאוקומי, דאי הנוף למטה משלשה לא הוו פטרי רבנן אע"ג דליכא ארבעה דכארעא סמיכתא היא. ואי למעלה משלשה לא הוה מחייב רבי, דכרמלית הוא אי רחב ארבעה, או מקום פטור אם אינו רחב ארבעה. והא דנקט זיז כל שהו, אומר ר"י דאי הוה נקיט זיז סתמא הוה ס"ד דמיירי ברחב ארבעה וטעמיה דרבי לאו משום שדי נופו בתר עיקרו, אלא הוה אמינא דסבר כרבי יוסי בר' יהודה דאמר נעץ קנה ברשות הרבים ובראשו טרסקל [וזרק ונח על גביו חייב]. להכי נקט כל שהו, לאשמועינן דטעמא משום דשדי נופו בתר עיקר.
תוד"ה רחבה ששה פטור. ובפרק כל גגות אמרינן להדיא דמודה רב חסדא בתחתונה. דהא לרב חסדא דאמר גידוד ה' ומחיצה ה' מצטרפין. גיליון. תוד"ה רחבה ששה פטור. שהכוורת עצמה נעשית רה"י וכו'. רש"י פירש דפטור משום דלא מצינו במשכן שהיו זורקין רשויות אלא מחטין. ולדבריו אפילו מושיט פטור. אבל לא נהירא, שהרי מצינו שהיו מוציאין רשויות למעלה מעשרה, כגון הארון והמזבחות, ואם כן משמע שגם מעביר וזורק חייב אע"פ שלא מצינו שם זורק. לכך נראה יותר כמו שפירשתי. תוספות רבינו יהודה שיר ליאון. ולא משום דחשבינן כאילו עקר קודם שנעשה רה"י. גיליון.
הילוך ע"י הדחק. יש ספרים שמוחקין בהן הילוך על ידי הדחק, משום דאכתי לא איירי ביה. ואומר ר"י שאין צריך למוחקו, כי בכל הספרים הוא. והכי פירושו, נהי דהילוך על ידי הדחק שמיה הילוך, כמו שהוא אמת ממשנה דרקק, תשמיש על ידי הדחק וכו'. גיליון.
<h2>דף ח:</h2>
תוד"ה לימא, בסה"ד. והשתא לא הוה מצי לשנויי דסבירא ליה כרבנן דבן עזאי, דהתם היינו טעמא שלא נחה כלל, אבל בדרבא נחה כיון שהיה כנגד גופו, גיליון.
<h2>דף ט.</h2>
אע"ג דלית ליה לחי. דאי אית לחי אפילו נעול נמי כלפנים. אלא על כרחך דלית ליה לחי. לכך מקשה והאמר רב חלבו תוך הפתח כו'. אבל מילתיה דרב חלבו לא הוה קשיא מידי, דהא איירי באיסקופה קיימא בפנים כדפרישית. תימה לר"י, מאי קאמר אע"ג דלית ליה לחי, והלא איסקופה זו [איסקופת] חצר היא של שלש מחיצות. דהשתא סלקא דעתיך דמיירי באיסקופת בית, עד דאוקמה רב באיסקופת מבוי. ואין חצר ניתרת אלא בפס ארבעה. וי"ל דהכא נמי היינו פס ארבעה. ולא דווקא נקט לחי, אלא משום דבמילתיה דרב נחמן מדכר לחי מדכר ליה בקושיא. ועוד י"ל דהאי לחי דבעי ליה היינו שני לחיים, דחצר ניתרת בשני לחיים. אי נמי מיירי בחצר שאורכה יתר על רחבה, להכי ניתרת בלחי. תוספות רבינו יהודה שיר ליאון. גיליון. אי נמי יש ליישב כלחוץ כגון שנפתח לכרמלית. גיליון.
שם. דבית וחצר אין ניתרין בלחי וקורה וכו'. אין ניתרין אלא בפס ארבעה. גם על זה שייך להקשות, אע"ג דלית ליה פס ארבעה אחר אלא מחודו החיצון [שהוא] יורד וסותם. אלא לאו במקורה איירי כמו שפי'. גיליון.
תוד"ה אע"ג. ולא נהירא מדקאמר בסמוך לעולם באסקופת בית. ועוד דאמרי' הכא באסקופת מבוי עסקינן, משמע דעד השתא לא איירי דוקא באסקופת מבוי. גליון.
תוד"ה גזרה. נראה דרבי מאיר לא אסר תל אלא בחצר, אבל בבית דמקורה לא שייך למיגזר. גיליון.
<h2>דף ט:</h2>
אם התחילו אין מפסיקין לימא תיהוי תיובתא דריב"ל. וא"ת ולוקי מתניתין דאין מפסיקין היינו סמוך למנחה שהוא חצי שעה קודם המנחה מתשע שעות ולמעלה, אבל אם הגיע זמן המנחה עצמו מפסיק כר' יהושע בן לוי. וי"ל דמשמע ליה אין מפסיקין [שר"ל אין מפסיקין] כלל אפילו הגיע זמן מנחה. תוספות רשב"א.
ולא בדין בתחילת דין. וממאי דאמרינן לקמן אין להוכיח דמתניתין איירי בתחילת דין, דלא כרב אחא. דאיכא למימר דקאי אאם התחילו אין מפסיקין. גיליון. תוד"ה לימא. בסוכה משני הא דאורייתא הא דרבנן. לפי זה בדאורייתא, כגון ק"ש אם התחיל לאכול משחשיכה צריך להפסיק, ובדרבנן אין צריך להפסיק אי איכא שהות. ואם התחיל בהיתר אפילו בדאורייתא אין צריך להפסיק, כדאמרינן חבורה שהיו מסובין וקדש עליהם היום ובא להן כוס, משמע דאין צריך להפסיק אע"ג דקידוש דאורייתא.
<h2>דף יא.</h2>
קשקושי ואברורי. אומר ר"י דהני גגין דידן כקשקושי דמיין, כיון שאין משתמשין עליהם כמו [שהיו] רגילים להשתמש בגגותיהם בימי חכמים. ולפי זה אין צריך להגביה גג בית הכנסת יותר משאר גגין. גיליון תוספות רבינו יהודה שיר ליאון.
עגלא תלתא. מה שפירש הקונטרס שלישי לבטן, קשה [דאמרינן] במקום אחר לרב (חיננא) [חסדא] דמיברו להו עיגלא תילתא. אבל קשיא לרבינו יהודה שיר ליאון ממתניתין דבכורות פ"ב, שתי רחילות אחת ביכרה ואחת לא ביכרה נותן טלה אחד לכהן רבי טרפון אומר הכהן בורר לו היפה. פירוש שהוא ודאי מן המבכרת. ורבינו שמשון פירש גדול. ואינו נראה, דאמרינן לקמן פרק רבי אליעזר דמילה עבדו ליה עיגלא תילתא ביומא דתמניא, ופירש רבינו שמואל תילתא שמן, כמו ושלישים על כולו, גיבורים. וכן פירש איל משולש עגלה משולשת. גיליון.
תוד"ה שמא ישכח. אבל בתפלין דממשמש בהן [תמיד] יסירם קודם השבת ולא יבא לידי איסור הוצאה. תוד"ה לא יעמוד וכו'. ויש לומר דבליעתו היינו הנחתו וכו'. אע"פ שאין נחין עד שיבואו תוך מיעיו משום דמתבטל אגב גופו, ובית הבליעה שפיו שם ויש כאן עקירה והנחה בחד רשות. ובהכי אתי שפיר טפי מתניתין דכריתות פרק אמרו לו גבי יש אוכל אכילה אחת וחייב עליה ארבע חטאות וכו', דקתני רבי מאיר אומר אם היתה שבת והוציאה בפיו חייב. והשתא רבי מאיר היכי חשיב הוצאה [בהדי] שאר חטאות, הא בעידנא דמיחייב אהאי לא מיחייב אהאי. אלא היינו טעמא משום דבשעת בליעה מיחייב אכולהו. דאז חשיב כמונח אפילו הוא מהלך, מידי דהוי אהא דאמר רבא בפרק המוציא וכו'. ומ"מ האמרי רבנן אינו מן השם, משום דזה חיובו משום אכילה, וזה חיובו משום הוצאה. תוספות בפ"ב דעירובין. גיליון.
<h2>דף יב:</h2>
תוד"ה שאין. בריש אלו נאמרין. דפריך אהא מילתא רב יהודה דהכא מיוחנן כ"ג ששמע קול מבית קודש הקדשים. גיליון. תוד"ה ר' נתן. שהרג עד זומם, קודם שהוזם חבירו. גיליון. שם. שנחלקו ר' אליעזר ור' יוסי בנגר שיש בראשו גלוסטרא עד שנקרע ס"ת בחמתן. גיליון.
ר"ח פסק כרבה דהכא, אע"ג דאביי פליג עליה בפרק שואל. ומה שנהגו שהחזן קורא במחזור ביום הכיפורים, משום דאימת ציבור ויום הכיפורים עליו, כדאמרינן בסמוך שאני תינוקות שאימת רבן עליהן. מאי לאו לקרות. פירוש לסדר כל הפרשה כולה. אבל לדקדק בקריאתה קתני מתניתין בהדיא אבל הוא לא יקרא. ולמאי דמשני איבעית אימא ראשי פרשיותיו, נראה לומר דמתניתין דקתני דהם קורין [רוצה לומר שהם קורין] באיסור לפי' הקונטרס קאמר (דמשמע) קורין כל הפרשה אבל הוא לא יקרא.
<h2>דף יג.</h2>
שלא שנינו לא יאכל הטהור. תימה לר"י היאך אוכלין השתא עם בעליהן בשולחן אחד. דליכא למימר מלא יאכל הטהור וכו' בקערה אחת, דהא פשיטא למה יש לאכול בקערה אחת, איזה פרישות טהרה נזהרים זה מזה, אלא ש"מ דעל שולחן אחד מיירי. ונראה לר"י דודאי בשולחנות שהיו להם בימי חכמים שהיו קטנות מאד אסורים לאכול שניהם, דחיישינן דלאו אדעתיה. אבל באותן שלנו שהם גדולים ליכא למיחש. ומיהו לא היה כדאי לסמוך על זה, והיה [לנו] לעשות שום היכר בין שניהם, כדאמרינן פרק כל הבשר גבי שתי תפיסות או להרחיק קצת זה מזה. מפי רבי. גיליון.
ומה אשת רעהו הוא בבגדו. ורש"י פירש דאפילו יחוד, משמע מלשונו כל שכן הוא בבגדו והיא בבגדה אסור בלא ייחוד דאי הוי כייחוד הוא בבגדו והיא בבגדה (ו)קשה אמאי, והלא בייחוד סברא היא לאסור לפי שיצרו מתגבר עליו ביותר, אבל הוא בבגדו והיא בבגדה בלא ייחוד, [כגון] שפתח פתוח לרשות הרבים, אין יצרו מתגבר עליו. אלא ודאי יש לפרש הוא בבגדו מכוח סברא יש לאסור בלא ק"ו אז יתיישב מה שכתב בפנים. ומורי רבינו יהודה שיר ליאון ז"ל פירש דדעת רש"י הוא בבגדו עם היחוד. ואז יתיישב הכל שלא יקשה מסוגה בשושנים. גיליון.
מה אשת רעהו. דהתם סברא היא לפי שיצרו [מתגבר] עליו (ריבה) יותר. ועוד י"ל דפשיטא ליה מדאסרה תורה יחוד, כל שכן הוא בבגדו והיא בבגדה במיטה אחת דחמיר טפי, מדבעינן בנידה הוא בבגדו מהו אע"ג דשרי יחוד. ומיהו י"ל דמיבעיא ליה במקום יחוד, אבל [שלא] במקום יחוד פשיטא דשרי. גיליון.
בתוד"ה ופליגא. דאיכא דעות ושינוי. דהיינו אשתו, אבל אשת רעהו אין זה שינוי, דלעולם רגילות הוא בבגדו והיא בבגדה. משם הרב ר' אליעזר מערפורט.
ופליגא דר' פדת. ונראה לר"י לפרש ופליגא דרבי פדת, כלומר אותה ברייתא שדורשת מלשון קריבה דהוא בבגדו והיא בבגדה אסור, דלשון קריבה משמע ליה [אפילו הוא בבגדו והיא בבגדה], פליג ארבי פדת דלא דריש מלשון קריבה אלא גילוי עריות, אבל אסור לאכול הזב עם הזבה והוא בבגדו והיא בבגדה [דרבנן]. והכי נמי מפרש פרק אין מעמידין, גבי אל תקרב אל פתח ביתה זו זונה, ופליגא דרבי פדת. גיליון. רש"י מפרש אשת רעהו והוא בבגדו וכו' דיחוד אסור מדאורייתא. ואינו נראה, דמשמע שרוצה לפרש דיחוד נדה אסור. גיליון.
<h2>דף יג:</h2>
ואלו. ואלה נמי אע"ג דמוסיף על הראשונים, קאי נמי אלקמיה. גיליון.
י"ח דבר, כמה שמונה רש"י רק לא יאכל הזב עיילינן, וחסרינן חדא. גיליון.
<h2>דף יד.</h2>
תוד"ה האוחז ס"ת ערום. ואפשר דכתבי הקודש דוקא לקודש מטמא ידים, והכא דוקא בספר תורה. גיליון.
<h2>דף יד:</h2>
ובא השמש וטהר. ואפילו נגיעה אשכחן, כדכתיב גבי כלים, במים יובא וטמא עד הערב. ובכלים [לא] שייכא [אכילה], אלא ע"כ נגיעה. ע"כ פירוש רש"י. ומה שפירש רש"י יותר, ומיהו לא איקרי טמא, רוצה לומר הנוגע בו לא איקרי טמא בשום מקום, אבל טבול יום פשיטא דאיקרי טמא. ועוד שמעתי ליישב דקאי אפילו אטבול יום [גופיה], והכי פירושה ומיהו לא איקרי טמא לבד, אלא וטהר כתיב גבי [טבול יום], אם כן משמע שאינו טמא אלא לפסול, דאי לטמאותה לגמרי מאי אהני וטהר. וכן שמעתי שנדרש בתורת כהנים. תוד"ה ואילו. והודה לו מיד באותו מעמד. וא"ת והלא בבוצר לגת דהוי מי"ח דבר פליגי שמאי והילל. וי"ל דאיכא למימר דאינהו גזור ולא קיבלו מינייהו. כדמשני בסמוך (הכא) [הכי] אידים.
<h2>דף טו.</h2>
ק"פ שנה עד שלא חרב הבית. ונפקא מינה לענין שטרות, כדמסיק בפ"ק דע"ז שבכך היו יודעים למנות בשטרות למלכי יוונים, מהר"ם ז"ל. גיליון.
<h2>דף טו:</h2>
ידים אין מידי אחרינא לא. פירוש מידי אחרינא שנגזור שתי פעמים לא [הוה] תחלת גזירתן לשריפה [אלא ידים]. גליון. ואאוירא לתלות. וקשה מה צריך תלמודא להזכיר אויר, והלא בלאו הכי מצי לשנויי. אלא כיון דנקיט ארץ העמים בסתם נחית לפרושי כל הדינים. מהר"ם ז"ל גיליון. ולפי מסכת טהרות דשני סתם לא גזרו עליו טומאת מדרס אתי שפיר. פר"י. גיליון. מי רגלי בהמה. דוקא נקט מי רגלי בהמה. דהשתא יש לתלות דגוי משתין בדרך באמצע הדרך כמו בהמה. אבל ישראל הולך לצדדין. כדאמרינן בעלמא ישראל נפנין לצדדין. לכך יש לטמאו כאותן שעשאום בזבים. גיליון. ר"מ היא דאמר הכל הולך אחר המעמיד. וע"כ לרבי מאיר הלך אחר המעמיד, מדנקט אבר ולא נקט וסתמו. גיליון. אלא מעתה לא ליטמו מגבן. ה"פ לא ליטמאו מגבן וליטמו מאוירן, דהא אי לא מטמו מאוירן, מגבן איכא למימר אין הכי נמי דלא מיטמו, ולא תני להו בהדי כלי נתר וכלי חרס, משום דלא מטמו מאוירן. גיליון.
<h2>דף טז:</h2>
דאמר רב יהודה אמר רב וכו'. משום הכי לא הביאו ראיה ממשנה דלעיל חזר ועשה מהן כלים, דשמא נשנית אחר שמעון בן שטח. גיליון. בנות כותים כו'. מעתה צ"ע איך תהיה מיושבת מתניתין דבנות כותים, דמשמע מסיפא דמטמינן להו משום חשש טומאה ולא משום גזרת טימוע. ואפילו לרבי מאיר לא ניחא, דהא דמי למיעוטא דמיעוטא. גיליון. דגם קטנות נדות מעריסתן הוי משום נדות ולא (עביד) [משום] טימוע, דומיא דסיפא. גיליון.
<h2>דף יז.</h2>
אקפח את בני. וכעין זה יש במקרא שבועות מקוטעות. ואולם חי אני אם יראו האנשים. גיליון. תוד"ה ששמע. וקשה למה כו' ועוד דמן התורה טמא כו' משום טומאה בחבורים וי"ל. כדאמרינן בנזיר לא אמרו טומאה בחיבורין אלא בתרומה וקדשים, אבל לנזיר ועושה פסח לא. ומוקי לה בחבורי אדם באדם. ואם [נפשך לומר] דלאו דוקא תרומה וקדשים אלא ה"ה חולין וטמא ז' אפילו חבורי אדם באדם. יש לפרש כגון שני סודרין בינו ולמרדע, דמטעם חיבורין טמא האיכר טומאת ערב, וגזרו עליו טומאת אהל שלא יטעו לומר שטומאת אהל לא הוי אלא טומאת ערב כדפי'. גיליון. תוד"ה ועל שאר וכו' והא מרדע פשוטי כלי עץ הוא וכו'. דאי נימא [שהיה שם מתכות] אפי' במרדע כל שהו [טמא] מחמת משא כלי מתכות.
<h2>דף יח.</h2>
תוד"ה והשתא דא"ר אושעיא. ועוד דסוגיין דלקמן לא מיתוקמי אלא כרבה כדפרישית, פירוש דאמרינן דאי עביד בשבת מיחייב [חטאת] גזרו בית שמאי עם חשיכה, והאי סוגיא מיתוקמא כרבה. עד כאן גיליון.
<h2>דף יח:</h2>
גזרה שמא יחתה. ועססיות ותורמוסין, לפי שצריכין בישול הרבה חיישינן בהו טפי. ולכך נקט להו בברייתא דלעיל.
<h2>דף יט.</h2>
אין משלחין אגרות בע"ש. בלא קיצץ ובד' ובה' שרי. ואם יכול להגיע [לבית הסמוך לחומה] ושכיח במתא [בי דואר] שרי נמי בע"ש. ואם קיצץ שרי עם השמש.
<h2>דף יט:</h2>
תוד"ה הני וכו' ומוקצה מחמת איסור חמור ממוקצה מחמת מיאוס. וממאי דאמרינן בפרק בתרא, חד אמר במוקצה מחמת מיאוס הלכה כרבי שמעון לבר ממוקצה מחמת איסור ומאי ניהו נר שהדליקו באותה שבת, אין ראיה דמוקצה מחמת איסור חמור טפי, דשאני התם דדחייה בידים. גיליון.
<h2>דף כ.</h2>
איבעיא להו תחתון היאך דגבי תנור. מה שפירשו התוספות דמספקא ליה אי רבי אליעזר מחמיר או מיקל, זו אינה סברא כלל שתלמודא יסתפק בזה אם האי דגבי תנור תחתון או עליון. וגם אינו מסתפק כלל במילתייהו דרבנן אם רוצה לומר אחת מפניה או כל פניה. על כן נראה דפשיטא הוא דרבי אליעזר להקל בא, כדמשמע בירושלמי, ורבנן מצרכי כל פניה, ותחתון האיך דלגבי האור, הוא עובי הלחם הבולט מדופני התנור ורואה קרקעית התנור. ורבנן מצרכי פניה ממש, דהיינו רחבו של לחם, או גם עובי העליון דהיינו כל פניה. ופשיטא לתלמודא דבין אותו המדובק בתנור ובין אותו הרואה הקרקעית דתנור קרוי תחתון, ובעי הי תחתון קאמר. מהר"ם. גיליון.
<h2>דף כ:</h2>
תוד"ה אנן וכו'. גרסי' בסוטה, משחרב בית המקדש בטלה שידא ופירדא. שידא, כסא מלכות. ופירדא, מרכבת המלך. עד כאן גיליון. תוד"ה עד כאן כו' בני נרבונא. צ"ל וגדולי נרבונא.
<h2>דף כא:</h2>
תוד"ה מצוה להניחה על פתח ביתו. ורש"י פירש לקמן, לבית אחד ולמהדרין וכו'. ובחצר שיש לה שני פתחים פירש שני פתחים לבית. גיליון. תימה על הנרות שלנו שאין להם שיעור. וי"ל דקיימא לן כלישנא קמא. ועוד אומר ר"י כיון שאנו מדליקין בפנים א"צ שיעור, שהרבה יש היכרא. גיליון.
נעשה נס והדליקו ח' ימים. וא"ת למה סמכו על הנס, היה להם לעשות שמן אחר. וי"ל שהיו טרודים. א"נ הכלים נטמאו וצריכין הזאה ג' וז'. וא"ת אמאי עושין ח' ימים, הלא לא היה הנס רק ז' ימים, שהיה להם שמן ללילה [ראשון]. וי"ל שחילקוהו לכל לילה מעט, עד ח' לילות, ואמרו מוטב יהא שמן מעט בכל לילה משלא יהיה כלל לשאר לילות. וכשחילקו לא היה שמנו [מספיק] לכל הלילה, ונעשה נס לכל ח' ימים ונתמלא השיעור. ואם כן היה הנס שמונה ימים. תוספות.
<h2>דף כג.</h2>
ונשים חייבות בנר חנוכה שאף הן היו באותו הנס. פירוש שנגזר עליהן שכל בתולה תבעל להגמון תחלה. וקשיא דאם כן ליחייבו בסוכה. שאף הן היו באותו הנס בענני [כבוד] כאנשים. וי"ל דר"ל לפי דבא [הנס] על ידן, דע"י יהודית נושעו. וכן בפסח ע"י צדקניות נגאלו. ולא נהירא, דהול"ל שהנס בא ע"י [אשה]. ונראה לי דכל מצות שתקנו חכמים כגון נר חנוכה ומגלה תקון לנשים כמו לאנשים, שהרי היו בשעת תקנה דהא במילי דאורייתא משום שהיו בשעת תקנה, צריך קרא למעוטינהו מחמת פסוק, אבל הכא אחר התקנה לא מעיטינהו. תוספות.
<h2>דף כג:</h2>
תוד"ה גזרה י"ט אטו שבת. ובפרק שני דביצה ברוב ספרים לא גרסינן "ומי גזור י"ט אטו שבת והתניא ושוין שמשיקין וכו' אבל מטבילין וכו' ואם איתא ניגזור השקה אטו הטבלה". אלא הכי גרסינן "ומי גזרינן", ופריך אמאי דגזר התם בור בחצירו אטו בור ברשות הרבים. גיליון. תוד"ה או דילמא וכו' מנהג בעלמא שאין רגילין לעשות מלאכה. אומר רבינו תם דאמרינן בירושלמי הני נשי דלא עבדן עבידתא בר"ח מנהג. גיליון.
<h2>דף כד:</h2>
סה"ד ולית. מכאן משמע שצריך המפטיר ביום הכיפורים במנחה לומר ברכה אחרונה, דהיינו על התורה וכו', מידי דהוי אשבת במנחה. גיליון.
<h2>דף כה.</h2>
תוד"ה כרת. אלא בני עשרים שימותו קודם מ'. וספר אחר קודם ששים, והכל אחד. גיליון. שכן מחפ"ז. תימה שמעיקרא אלימא ליה כרת והשתא אלימא ליה מיתה. וי"ל דמיתה דאומר בתרומה לאו באוכל בטומאת הגוף אלא בזר האוכלה, מה שאין כן בקדש דמותר לזרים כגון תודה ושלמים, ואפילו קדשים שאינן נאכלין אלא לכהנים ליכא מיתה [לזר] אלא אזהרה אפילו קדש דבר מעילה ליכא מיתה לרבנן דאמרי הזיד במעילה באזהרה. וריב"א תירץ דאותן שחשדום לא היו מפרישין כדאמרינן בסוטה. וחברים היו מפרישין משום הכי מהימני. ומהר"ם [כתב] אפילו בתרומת מעשר מהימני, דאין נותנין מעשר אלא לחברים.
<h2>דף כה:</h2>
לו ולא לאורו. צריך לומר דמעשר שנאסר מחמת חלב רותח או שאר איסור אסור לבערו כמו בטמא. דאי שרי נמי מתתן לו ולא לאורו, דמשמע דכתיב אורו היינו כשנאסרה מחמת איסור, אבל מחמת טומאה לעולם אומר לך דאסור בהנאה כמו מעשר. ולעיל לא מצי למידרש נתתי לך ולא לאורך, דהא אתרומה טמיאה קאי דאסורה באכילה. והכא לא מצי למידרש לו להסיקו תחת תבשילו, דהא מתתן נפקא. גיליון.
<h2>דף כז.</h2>
תוד"ה ת"ל. ויש לדחות ולפרש דשקולים הם ויבואו שניהם. אי נמי מדאפקיה רחמנא להאי ריבויא בלשון והבגד משמע ליה לתלמודא דאתא לרבות כל שהוא בגד. והכי פירש ר"י. גיליון. תוד"ה מה לנגעים שכן שתי וערב טמא בהן. נראה דהוה מצי למיפרך מה לשרץ שכן מטמא שק ושאר כלים. אלא ודאי גילוי מילתא בעלמא הוא. גיליון. תוד"ה שכן מטמא בכעדשה. וקצת קשה דמה לכולהו שאין במינן טמא בנגעים. גיליון. ואי בעית אימא הא רב פפא אמרה. פירש רש"י דלרב פפא מרבה שאר בגדים אפילו לשלש על שלש. ודחק לפרש כן, דמוקי אף כל לכלאים משמע דאשרצים לא קאי כלל. וקצת קשה דהא רב פפא אמרה, משמע ממש מילתיה דרבא דאמר כי לית ליה בשלש על שלש. ונראה דרב פפא נמי לא מרבה שאר בגדים אלא דוקא לשלשה על שלשה. והא דאמרינן לאיתויי כלאים, ניחא ליה למינקט כלאים, דמילתא דפסיקא היא דצמר ופשתים דוקא. גיליון.
<h2>דף כח.</h2>
נראה לי דהיינו נמי ושש משזר. ותימה דאמאי לא יליף דאיקרו אהל. גיליון. תוד"ה ואין. וי"ל דצידי המשכן איקרו ולא משכן. גיליון. עור או בעור. נראה למהר"ם דעור ובי"ת דבעור הוו תרי ריבויי, ורבינן מינייהו תרתי, של בהמה טמאה ושלקה [ביד כהן]. גיליון. תוד"ה ריבה. פירוש דומיא דצמר שהוא דוקא של כבשים. גיליון. ורבי עקיבא סבר קיפול מועיל. למאן דסבר כרבי שמעון דשרי להדליק בשברי כלים.
<h2>דף כט:</h2>
תיובתא דרבי ירמיה רבה. והכי נמי איתותיב מהך דהכא, רבא דאמר בפרק כל שעה באפשר ולא קא מכוין דכולי עלמא לא פליגי דאסור.
רבי יוסי פוטר בכולן חוץ מן הפתילה וכו'. נראה לי דאע"ג דרבי יוסי אית ליה הבערה ללאו יצתה, בכיבוי מודה דחייב. דאב בפני עצמו הוא. כדתנן בפרק כלל גדול. ושוב [אמר] מהר"י (אומר) דמהר"ם אומר כמו כן, ואומר דבפרק ספק אכל, בהדיא פוטר רבי יוסי בהבערה ומחייב על הכיבוי.
<h2>דף ל:</h2>
תוספות מכ"י. עתידה אשה שתלד בכל יום. הקשה הר"ר אליעזר, הא צריכה שבעה ימי טומאה. וי"ל דתורה חדשה תהיה. רבינו תם. ע"כ.
<h2>דף לד.</h2>
כאן קיצץ בן זכאי תורמוסי תרומה. שהיו בידו והיה הולך ומקצצן. אין מדליקין את הנרות. פירוש אפילו על ידי גוי, דאמירה לגוי לא הוי אלא שבות. והשתא הוי דומיא דאחרים, ואין צריך לומר דהויא [זו] ואין צריך לומר זו. גיליון. תוד"ה לא. וכן משמע בפרק בכל מערבין אמתניתין דהשולח עירובו ביד חרש שוטה וקטן. וה"ר פורת פירש, דבסתם מחמירינן הכא בספק שבת משום דאיכא טורח לילך לסוף אלפיים. תוד"ה שניהם. ור"י הקשה לפירוש רש"י, דאדרבה קיימא לן כרבי יהודה ולא כרבי יוסי דאמרינן ס"פ חלון כ"מ ששנה רבי יהודה בעירוב הלכה כמותו. ויש לדחות דהיינו במקום שמיקל. גיליון.
וידעת כי שלום אהלך. כי שלום אהלך זו הדלקת הנר. ופקדת נוך זו עירובי חצירות. ולא תחטא [זו] עישרתם, שלא יחסר לו לאכול. עד כאן גיליון. וכתוב בגיליון עוד, וידעת כי שלום אהלך היינו נר שהוא שלום בית. נוך היינו ביתו, כלומר [עירוב] הדרים יחד בחצר. ולא תחטא היינו מעשר [דכתיב ביה] ולא תשא עליו חטא. אי נמי כולהו משלום נפקי. ע"כ.
<h2>דף לד:</h2>
תוד"ה רבי יוסי. ולא זמן גדול כמו שמסתפק בו ת"ק. גיליון. אבל אין לפרש דרבי יוסי אינו מסתפק בבין השמשות כלל והכי קאמר אותו כהרף עין אני מכיר ובקי בו. ראה שני בין השמשות. וה"ה דהוה מצי למנקט ראה מוצאי שבת בין השמשות (וכל שכן) [וראיה אחת] באמצע היום [ראשון] דהוי ספק לטומאה ולקרבן, אלא שהיה צריך להאריך.
<h2>דף לה:</h2>
העושה מלאכה בשני בין השמשות. פירש בקונטרס בהעלם אחד. ומה שפירש בהעלם אחד, אומר (רש"י) [רשב"א] משום דמשמע ליה אפילו לא עשה אלא כשיעור מלאכה בצימצום, כגון כגרוגרת, ועתה שמא בין השמשות חציו מן היום וחציו מן הלילה, ולא עשה בפעם [אחת] אלא חצי מלאכה בשבת. ולכך צריך שיהיו שתיהן בהעלם אחד. ולמהר"ם נראה שאם היה לו ידיעה בינתים לא חייב חטאת אלא שני אשמות. תוד"ה והתניא וכו' וא"ת כיון וכו' א"כ חצוצרות אמאי אין מטלטלין. והשתא דאכתי לא אוקי כרבי יהודה סלקא דעתך דאפילו רבי שמעון מודה בחצוצרות דאין מטלטלין, דכיון דאינה ראויה לתשמיש כל כך אדם מקצה [אותה מדעתו] שלא ישתמש בו כלל כדי שלא יתקלקל, והוי מוקצה מחמת חסרון כיס.
<h2>דף לו.</h2>
תוד"ה הא ר' נחמיה. וקשה לר"ת וכו'. וכן בביצה חותמות שבכלים מתיר אבל לא מפקיע ולא חותך, ומוקי כר' נחמיה. גיליון.
<h2>דף לו:</h2>
ר"פ כירה. מכאן אסר קדרה שהטמינה השמש משהחשיך בדבר שאינו מוסיף הבל, [אבל] לא אסר כי אם המרק שנתבשל על ידי הטמנה, אבל הבשר והפולין לא אסר לפי שראויין הן בלא הטמנה. תוספות. רא"מ פירש שאין לו להתענות בשבת אלא על חלום שראה ג"פ. מתוספות אלפסי.
<h2>דף לח:</h2>
תוד"ה תניא. אך אי גרסינן "סומכין" נראה לי דהוה ליה למיגרס "ונותנין על גבה ואפילו בתוכה", דאביי [גזר] משום גרופה בגפת ועצים בקש ובגבבא. ובכל הספרים גרסינן "ואין נותנים על גבה ואצ"ל בתוכה". ולפי זה לא יתכן לגרוס אלא "אין סומכין".
<h2>דף מ.</h2>
תוד"ה למוצאי שבת. אי נמי נקט י"ט ואשמועינן דאפילו בי"ט דווקא פקקוהו מערב י"ט, אבל בי"ט עצמו אסור להזיע שכבר גזרו על זה.
<h2>דף מ:</h2>
לפי מהר"ם אתי שפיר דר' יהודא אדר' יהודא [וש"מ הפשרו זה בישולו]. שמן דוקא משום דהפשרו זהו בישולו. מתוספותיו של רבינו יהודה. ש"מ הפשירו זהו בישולו. גר' [אבל במים] אין זה בישולו אפילו בכלי ראשון שהרי אין כאן אלא פישור, דמי האמבטי שרחץ בהן לא היתה יד סולדת בהן. אבל בכלי שני לא הוי בישול כלל.
<h2>דף מא:</h2>
תוד"ה מיחם וכו' ה"ק והלא שמא מצרף. ויש ליישב צירוף עששיות דוקא הוי דרבנן לפי שעומדות לעשות כלי, ואין צירופם גמר מלאכה. אבל צירוף דשמעתין איכא למימר דאורייתא הוי. תוד"ה מיחם. ומאן דפטר כר' שמעון וכו'. וכן צ"ל דר' שמעון פטר משום מלאכה שא"צ לגופה ולא משום מלאכת מחשבת, דבהבערה לא בעי ר' שמעון מלאכת מחשבת.
<h2>דף מג.</h2>
תוד"ה ושני ליה בצריך למקומו וכו', כדי לאוקומי מתניתין כר"ש וכו' וי"ל דלגבי ניצוצות וכו'. גיליון, וההיא דכופין הסל לפני האפרוחים, היינו דאע"ג דמבטל כלי מהיכנו, מ"מ כיון דמטלטל ליה לצורך מקומו מותר, אע"ג דלגבי אין נותנין כלי תחת הנר מודה ר"י דמבטל כלי מהיכנו ואסור אפילו הכי הכא מותר. אי נמי בכופין סל איצטריך [לאשמועינן] אע"ג דבכל הני משניות אי טילטל לצורך מקומו מותר לטלטל אפילו לדבר ניטל ואחר כך מותר הכלי לטלטלו, אבל בכופין את הסל עודן עליו כל בין השמשות אסור מיגו דאיתקצאי לבין השמשות איתקצאי לכוליה יומא. גיליון הרי"ח.
<h2>דף מד.</h2>
בסוף תוד"ה שבנר ושבקערה. וי"ל דהתם סוכה דעלמא וכו'. גיליון, ורבינו שמשון תירץ, דהאי מוקצה חמור טפי, משום דהוי בסיס לדבר האסור, כדאמרינן לקמן הנח לנר שמן ופתילה הואיל ונעשו בסיס לדבר האסור. הילכך לא מהני בה תנאי.
<h2>דף קנא.</h2>
מותר לאדם לומר וכו'. ש"מ ישראל שקיבל שבת קודם חשיכה מותר לומר לישראל אחר לעשות לו מלאכה, הואיל והעושה מותר בה ע"כ גיליון.
